"המשחק בחול" (Sandplay Therapy) הוא טכניקת טיפול לא-ורבלית, לא רציונלית, אשר מגיעה לרמה הפרה- ורבלית של הנפש. בצורה  טיפולית זו, הפציינטים (ילדים ומבוגרים) יוצרים סצינות או תמונות תלת-מימדיות בארגז חול בעל גודל מוגדר, כאשר הם משתמשים בחול, מים ומספר רב של דמויות ואובייקטים מיניאטוריים הלקוחים מהמציאות ומהדמיון.

שורשי שיטת "המשחק בחול" נעוצים במשחק הסימבולי של הילדות. אלמנט המשחק היה קיים בקרב כל התרבויות ובכל הזמנים. מאז ומתמיד הילדים מצאו באופן טבעי, בחול, במים ("בחומרים הראשוניים" – "הפרימה מטריה") ובאובייקטים שונים בסביבתם, את הכלים להבניית דמיונם. המשחק הסימבולי של הילדות הוא, איפוא, אוניברסלי וארכיטיפי.

היונגיאני הראשון שעסק בטיפול הדומה ל"משחק בחול" הוא, בעצם, יונג עצמו, שתיאר באוטוביוגרפיה שלו כיצד ב- 1912 הוא הגיע לצורת הטיפול באמצעות המשחק. בספרו ("זיכרונות, חלומות ומחשבות"), הוא מגלה לראשונה גם את המקור האישי להכרתו בערך הפנטזיה והמשחק. לאחר פרידתו מפרויד הוא מצא את עצמו במצב נפשי קשה ולא היה מסוגל באמצעות ניתוח חלומותיו או בדיקה מחודשת של חייו, למצוא כיוון או מרגוע לסערת נפשו. בהעדר כל פתרון מודע, החליט לתת לדחפים ולתכנים של הלא-מודע להובילו. הוא החל לחפש את התאוששותו וריפויו הנפשי באמצעות משחק. הוא החל לשחק בצד האגם שליד ביתו, בנה ארמונות, בתים, השתמש בחול, אבנים ואובייקטים אחרים. ממשחק הבנייה עבר יונג לסיתות באבן, לציור, וזרם הדמיון שהשתחרר אצלו גרם לו להעריך, ומאוחר יותר אף לטעון, כי "הפנטזיה היא אם כל האפשרויות ובה, כמו בכל הניגודים הפסיכולוגיים, העולם הפנימי והעולם החיצוני מתאחדים באיחוד חי" (יונג, 1971).

מי שפיתחה את השיטה ונתנה לה את השם Sandplay Therapy הייתה Dora Kalff , יונגיאנית שוויצרית, אשר הציגה את עבודתה לראשונה בקונגרס הבינלאומי השני לפסיכולוגיה אנליטית (יונגיאנית) ב- 1962. דורה קלף למדה ב- 1956 בלונדון אצל  Margaret Lowenfeld, פסיכיאטרית פרוידיאנית, אשר עבדה במכון לפסיכואנליזה של הילד בלונדון ופרסמה ב- 1935 את ספרה הראשון בו תיארה שיטה אשר לה קראה "טכניקות העולם". לואנפלד הושפעה מספרו של סופר אנגלי בשם G. H. Wells, שנקרא   “Floor Games” (1911), בו תיאר את משחקיו עם בניו הצעירים באמצעות מיניאטורות שונות. השימוש הזה במשחק וההבנה כי התקשורת הוורבלית היא מוגבלת למדי, השפיעו על לואנפלד, שהחלה לכלול מיניאטורות בחדר הטיפולים. הילדים החלו להשתמש באופן ספונטני במיניאטורות ושמו אותם בקופסא עם חול, תוך כדי בנית  תמונות או סצינות.

לאחר שדורה קלף למדה ועבדה במחיצת לואנפלד בלונדון, היא שבה לשוייץ ושילבה, בעידודו של יונג את "טכניקות העולם" של לואנפלד לעיקרי הגישה היונגיאנית וכאמור, קראה לשיטה –         "Sandplay Therapy". שיטתה של דורה קלף מבוססת על ההשערה הבסיסית של יונג, שקיים בפסיכי (psyche) האנושי דחף בסיסי לשלמות. בתוך הלא-מודע ישנה נטיה אוטונומית, בהינתן התנאים המתאימים, שהנפש תרפא את עצמה "התנאים המתאימים" המאפשרים ריפוי, לפי קלף הם – מתן מרחב חופשי ומוגן A free and protected space"" (קלף 1980),  הכולל גם אספקט פיזי (ארגז חול) וגם אספקט פסיכולוגי ( התרפיסט הרצפטיבי והאמפטי, המקבל את המטופל ללא תנאים וללא שיפוט).

הבניה בארגז החול היא פעילות רצונית, יצירתית וסימבולית.

שימושים בטיפול במשחק בחול – כיום יותר ויותר מטפלים משתמשים "במשחק בחול" בטיפולים בילדים, מתבגרים ומבוגרים, כעיקר התרפיה או כטכניקת עזר לגישות הטיפוליות הוורבליות "הקונבנציונליות". גם בקהילת האנליטיקאים היונגיאנים בעולם ישנו שימוש גדל והולך במשחק בחול – ככלי טיפולי, אבחוני ובמחקר.

המחקרים, הנסיון הקליני המצטבר והדיווחים השונים על שיטת המשחק בחול, מציינים מספר יתרונות בשימוש בטכניקה זו. תכונה הבולטת של טיפול במשחק בחול היא האוניברסליות שלו (מתאים למטופלים ללא הבדלי מין, גיל, רקע אישי או תרבותי).

טיפול במשחק בחול אינו דורש טכניקה מכל סוג שהוא, לעיצוב החול לטופוגרפיות עולם או למיקום אובייקטים בארגז החול, היכולים להשתנות בפגישה בקלות (להבדיל מעיצוב בציור או בחומר, בהם, ברגע שהציור או החומר מתייבשים, הרבה יותר קשה ומתסכל לערוך שינויים).

בהיותו חופשי ממגבלות של שפה, פתוח המשחק בחול למטופלים בכל גיל. טיפול מילולי דורש בסיס שפתי ניכר אפילו באנליזה של ילד, ובאנליזה של אדם מבוגר יש לקחת בחשבון רקע תרבותי, חברתי, פוליטי ודתי בקשר לסיטואציה האנליטית. המשחק בחול חופשי ממגבלות אלו.

המשחק בחול מספק גישה לעולם המשחק היצירתי ברמה הפרה- ורבלית. ככזה, הוא יכול להגיע לשכבות מאד עמוקות ומוקדמות של הנפש, ולאפשר ריפוי.  הוא יכול לאפשר כניסה (בלתי מאיימת) ללא מודע מצד אחד וגם לפעול כמתווך או כגשר לעולם החיצוני.

המשחק בחול הוא אמצעי לתגלית עצמית ולחוויה יצירתית, שמהווה משקל שכנגד והשלמה לאגו המדגיש את הכוונת האינטלקט. עצם העשיה, שאינה דורשת כשרון, מגדילה את תחושת היצירתיות, את הדימוי העצמי והבטחון העצמי של המטופל.

המרחב החופשי והמוגן בטיפול במשחק-בחול, יכול לספק מיכל בטוח, שבו אנרגיות דמוניות יכולות להשתנות, על ידי כך שמשתחרר ומתאפשר הביטוי של צרכים תוקפניים-מודחקים, בדרך בלתי מאיימת של משחק ודמיון.

נסיים  מבוא זה בדבריו של L.H. Stewart:

“The individual who creates a sand-world is the only one who knows what the experience was like or what have been intended. As a psychotherapist, one feels privileged to have been a participant observer” (1984).